אז כך זה היה פעם במשפחה שלנו…
כשהייתי קטן הייתם מרימים אותי גבוה ועשיתם קולות מוזרים כמו של מטוס, אני הייתי כל כך מאושר להיות למעלה גבוה ואתם צחקתם יחד איתי וידעתי באותו רגע שכיף לי שאתם ההורים שלי!!!
כשלמדתי ללכת בפעמים הראשונות לפעמים נפלתי ובכיתי והייתם מיד ניגשים אלי מחבקים, מנגבים את הדמעות ומרגיעים אותי. באותו הרגע הרגשתי שהכי טוב לי במשפחה שלי!!!
והיו עוד אין סוף רגעים קטנים מלאים בחיוכים וצחוקים…גם אתם זוכרים ?
ופתאום גדלתי ואני לא יודע ולא מבין איך הדברים קצת שונים ?
אולי אתם הגדולים כן מבינים ?
אתם יותר כועסים , פחות סבלניים ולמה אין לנו זמן לעשות ביחד דברים ? אני מרגיש שאתם כל הזמן עסוקים וחסרים לי הבילויים המשותפים או אפילו סתם לשבת ביחד לדבר ולצחוק כמו פעם משטויות. כשאני שואל שאלות אין לכם סבלנות לענות …. פתאום היחסים הם לא כל כך נעימים וכמעט שכחתי, אתם גם נותנים לי עונשים ואני מבולבל פגוע ומפחד ולפעמים גם חושב שהפסקתם אותי לאהוב !!
תבינו , לפעמים כשאני מתנהג לא יפה זה לא בכוונה או דווקא, זה כי אני לא בדיוק יודע איך לומר לכם מה אני רוצה ומה אני מרגיש, כי לפעמים אתם רק צועקים ומתעצבנים ובשביל שיהיה לי קל יותר אני זקוק לכם הגדולים כי זאת האחריות שלכם ללמד אותי. אני יודע שאף אחד לא נולד להיות הורה וזה תפקיד שצריך ללמוד (איך לעודד אותי, איך להציב לי גבולות , להפסיק לפנק אותי ועוד…) אבל אתם גם צריכים לדעת שאף ילד לא נולד עם דף הוראות –אתם מבינים ? כי הכול יחסים..
אתם תמיד אומרים לי שכשמשהו בגוף כואב לא לפחד וכדאי ללכת לרופא וכשהמכונית מקולקלת מיד נוסעים למוסך כי יש שם איש אחד שמבין בברגים , בצמיגים ועוד הרבה דברים אחרים וזה ממש ממש מגניב…
אז בבקשה אימא ואבא יקרים תנסו לתקן את "הקלקולים " ונחזור להיות כמו אותה משפחה שהיינו אז כשהייתי קטן כי גם היום כשאני קצת יותר גדול אני זקוק לכם אולי כל פעם אחרת מהפעם הקודמת – אתם ההורים היחידים שיש לי ואני בכלל לא רוצה הורים אחרים אלא רק לתקן את "הקלקולים" ואני יודע היטב שביחד נצליח – אז מה אתם אומרים?
כתבתי הרבה ואני קצת עייף אז לילה טוב הורים יקרים. אני הולך לישון עם הבובה שקניתם לי ורק שתדעו כשבובת פו איתי זה כאילו אתם לידי .
אני אוהב אתכם המון .
הילד שלכם
בכייף אפשר לקחת מהכתוב את הרלוונטי – נפגש בפוסט הבא.
